אורמיה חלק ח - בירושלים בליל החורבן

מיכה דמירל, 29.06.2009

חלק שמיני ואחרון מתוך כתבה אשר פורסמה בעיתון "דבר" ב - 6 בספטמבר, 1940. הכתב ז. רובשוב כותב את סיפורו של שלמה בן אגאג'ן, יליד אורמי, אשר היה שכנו לחדר בבית החולים בילינסון.



בירושלים בליל החורבן
-----------------------------
ובליל תשעה באב עליתי לירושלים לבקר את בני העדה המיוחדת הזאת, לראותה בשכונתה ובבית-הכנסת שלה, ולבחון ברבים את פרטי העדויות שקבלתי מפי שכני הטוב.

מצאתי בית-כנסת חדש, מרווח ויפה אשר הספיקו בני אורמיה לבנות מכסף עבודתם, והם פועלים כולם, ומרביתם – פועלים מחוסרי עבודה המקבלים את מנת עבודתם הזעומה בלשכת העבודה, לפי תור ההסתדרות. באפלת בית-הכנסת ישבו על הרצפה לאור נרות שעוה קטנים, צפופים כולם יחד, כל העדה כולה, זקן ונער וטף, שלומי-אמונים שומרי המסורת כולה, וגם אנשי התנ"ך "אשר דבר אין להם עם הגמרא". בני העליה הראשונה אשר לפני עשרים שנה וילדים אשר נולדו בארץ.

הנה כאן גם החכם ישי, המכובד על כל העדה, הנה גם החכם עמנואל בנו של הנואם הישיש ר' ניסן בן צדי "ראש אנשי התנ"ך ". – האב עצמו כבר זקן מאד ואינו יוצא מן הבית – הנה גם החכם בנימין מאותה הכת, והנה עדה גדולה סביבם, בנאים וסבלים וחוצבים ועושים בכל מלאכה. לפני כל אחד מהם מגילת איכה וקינות בעברית כזו שלפני, היא הוצאת וינא של השנים האחרונות, אבל "מלוקט מס' חמדת הימים לפי נוסח קונשטנדינא ואיזמיר" והם מסתכלים בספרים העבריים הללו אשר לפניהם ושומעים לקריאתו רבת הנכאים של החזן, הקורא לפניהם ארמית. אף הוא החזן מביט בספר הקינות העברי וקורא ארמית. קורא כאילו מתוך הכתב, אבל לפניו אין כל כתב ארמי, כי איננו בנמצא. מפי הזכרון הוא קורא. כל התרגום הזה הוא – תורה שבעל פה, חקוק בזכרונם של החכמים ויודעי קרוא ונמסר מדור אל דור, איש מפי איש בימי הילדות, צמוד ודבוק אל הנוסח העברי.

הנה הוא כאן נפרד מעל הנוסח העברי ונקרא בפי החזנים-החכמים פסוק-פסוק בקצב המקור ובטעמי הקריאה ובלבביות מזעזעת, כשכל איש ואשה מבין היושבים על הרצפה מבינים כל מלה ומלה. כי שפת אמם היא הארמית הזאת, אשר המלים העבריות – ציון, ירושלים, משיח ה' – מנצנצות בה בנרות הללו באפלת בית הכנסת. גמרו איכה ועברו לפזמונות הקינות. אף הם בארמית ואף הם בעל פה לפי הזכרון. ולמחרת היום – גם מדרש איכה ואגדות החורבן, ואף הם ארמית ואף הם לפי הזכרות בלבד – ספרות שלמה וענפה הנשאת מארץ אל ארץ ובדורי דורות מאות מרובות מאד בשנים, מקושרה בקצב ומסויגה בטעמי נגון ושמורה וחתומה כולה כבמבצר איתן בתוך גנזי הזכרון של שכני אלה, החונים והבנאים והחוצבים אשר לפני.

וכאשר תמו התפלות והנרות הקטנים והמועטים שהיו פזורים על הרצפה כובו והעדה כולה נשארה שרויה באפלה, הרים החכם את קולו והכריז, כי הלילה הזה מלאו אלף ושמונה מאות ושבעים ואחת שנה לשריפת בית מקדשנו ולחורבן עיר קדשנו ולגלותנו בין הגוים – וגעה בבכי. ולשמע ההכרזה המוטעמה והבהירה והמפילה אימים הזאת פרצה כל העדה בבכי מר קורע לב, שבמשך רגעים מספר לא ידע הפוגות.

"על שריפת בית מקדשנו ועל חורבן עיר קדשנו ועל גלותנו לבין הגויים".

gideon koen, 30.06.2009

רבה פעמים מוזכרים בכתבות הללו אנשים שהם אנשי התנ''ך. מי אלו אנשי התנ'ך הללו, ומדוע הם נקראים : אלו מהכת התנ''ך? ומדוע הם נקראים אפיקורסים? אם יש מישהו שיכול לתת תשובה על כך, אשמח מאוד.

מיכה דמירל, 03.07.2009

אנשי התנך הם האפיקורוסים, ראה את הכתשה בבלוג אורמיה - חלק ג'.
אנשי התנך הלכו לפי הכתובים ולא אחר התושב"ע ונחשבו בעיני השאר ככופרים - אפיקורוסים, ונקראו אנשי התנ"ך בגלל הצמדותם למילה הכתובה בעת פסיקת הלכה.