אורמיה חלק א - בגלות נוצרים ומוסלמים

מיכה דמירל, 27.06.2009

מאמר זה הוא ראשון מתוך כמה מאמרים, אשר מרכיבים יחדיו כתבה אשר פורסמה בעיתון "דבר" ב - 6 בספטמבר, 1940.
הכתב ז. רובשוב אשר אושפז לכמה ימים בבית החולים בילינסון פגש שם את שלמה בן אגאג'ן, יליד אורמי (נולד כמה שנים לפני 1890), אשר סיפר באותה עת לכתב על העדה, הקהילה, המסורת ועוד.
----------------------------------------------------------------------------------


שכן היה לי בבית החולים בילינסון, מטה ליד מטה. שלמה בן אגאג'ן (הוא אהרן) הלוי שמו, איש אורמיה אשר בצפון פרס, על גבול אזארבייג'ן ותורכיה. והקהילה העברית באורמיה קהילה עתיקה ונדחה, רחוקה ממרכזי ישראל ונאמנה למסורת ישראל ורוויה גם צרות ישראל. בימי נעוריו של שכני, כשהממשלה הפרסית החדשה עוד לא היתה, וכבישים ואוטומובילים טרם נראו בארץ ובני אדם היו נוסעים רוב הדרכים בעגלות ומקצתן ברכבת. היתה קהילת ישראל באורמיה רחוקה מהלך שבעה ימים מקהילת אריואן אשר בקאוקאז מזה ומהלך שנים עשר יום משושן הבירה ומהלך שמונה-עשר יום מבגדאד מזה.

עד כמה שזכרונו של שכני מגיע, לא נקלע מעולם יהודי-אשכנזי לעיר ההיא ויהודי מדבר שפניולית היה בא פעם בשנה מבגדאד למכור לולבים לסוכות. ופעם בשלש שנים – מארץ-ישראל לאסוף כסף לר' מאיר בעל הנס. ועד כמה שזכרוני מגיע לא בא מעולם זכר קהילת אורמיה בעתונות העברית ואף בספרי האנציקלופדיה היהודיים אין ערך כזה, כאילו לא היתה כלל קהילה יהודית עתיקה זו השבויה בין מוסלמים ונוצרים, שומרת זכרונות קדומים-קדומים ובקפולי מנהגיה חבויים שיירים עתיקים והיא שוזרת לפי דרכה את נגונה העתיק למרחוק.

ושכני הספיק כבר בארץ ללמוד עברית טובה, והוא איש-שיחה ונבון דבר וזכרונותיו מפכים מאליהם, וכל שאלה גוררת אחריה תשובה ארוכה ומפורטת, ואני – אוזני כאפרכסת. אמרתי, אציל משהו מכל אשר למדתי בימים הספורים הללו. ארשום מקצת מן הדברים – עד כמה שאפשר – כפי שיצאו מפי איש שיחי, ואציב ציון-מה לגלות רחוקה ונדחה זו אשר זרות של תרבויות ומרחק של ימים ונתיקות של דורות רבים לא עצרו כוח לכבות בקרבה את זיקי הנאמנות והמסירות. יבואו מומחים, ויבדקו ויגרעו ויוסיפו. ומביני חכמת-גולה יעמיקו דעה.

בגלות נוצרים ומוסלמים
------------------------------
באורמיה – כחמש מאות משפחות יהודיות. והן פזורות על פני כל העיר המונה רבבות רבות של משפחות מוסלמיות ונוצריות. ביניהם אשורים וארמנים וכורדים, ורובי-דרובם מוסלמים שיעיים אדוקים וקנאים. בין המשפחות היהודיות ישנן שרק מקרוב באו, מבין ערי הכורדים הסמוכות, כי בשנים שלפני המלחמה העולמית הוטבו התנאים הכלכליים בעיר-ההרים הזאת הסמוכה לאגם המפורסם אורמיה. אולם רוב המשפחות היהודיות יושבות בעיר הזאת מדורי-דורות. הוא, שכני, נולד בעיר ההיא ובה נולד גם אביו, גם אבי-אביו וגם ר' צדקיהו אבי-סבו היה יליד העיר הזאת.

אימתי באו היהודים לשם איננו יודע ולא שמע על כך, אבל מספרים על בית הקברות היהודי שבעיר, כי הוא בן חמש מאות שנה. ורוב רובם של היהודים – סוחרים הם. אביו של שכני היה בורסקאי ודודו היה רוכל בכפרים. פעם, כששכני היה עוד ילד, יצא דודו לסחור בכפרים ולא שב. מצאוהו הרוג בדרך. אחר כך באו אנשי הכפר ושלמו כופר נפש וכרתו ברית שלום. עתה, בימי שלטון פרס, הוטבו היחסים. ברחוב לא יוכר יהודי בפני נוצרי ונוצרי בפני מוסלמי. הרשות לכולם לשאת נשק. לכולם גם תלבושת אחת. אולם לר כך היה לפני מלחמת העולם, אז צררו המוסלמים את הנוצרים והנוצרים את המוסלמים ושניהם את היהודים.

ובימי המלחמה העולמית עברה העיר פעמים רבות מידי התורכים אל הרוסים ומידי הרוסים אל הכורדים וכל שעת-מעבר כזו היתה עת צרה ליהודים. ובשנת 1918, כאשר נשארה העיר במשך תשעה חדשים בידי הנוצרים, כלתה הרעה. ערכו פרעות בבתי היהודים, הרגו ושללו ועשו שמות. במשך הימים ההם נהרגו מאה וחמשים יהודים, מהם נרצחו באכזריות איומות, וביניהם ראשי העדה, חכמיה ועשיריה. אז ברחו רבים מן העיר, ובעצם ימי הדמים ההם באה הבשורה כי עלתה ארוכה לציון. קמה שיירה גדולה של פליטי העדה ועלתה לארץ, כמאה איש היו בשיירה ההיא של עולי אורמיה, ושכני, שהיה אז בן עשרים, עלה אף הוא אתם.


עד כאן חלק ראשון,
לחלק שני לחצו כאן
http://blog.nashdidan.co.il/29062009050159-אורמיה_חלק_ב_-_שומרי_אמונים.html
לחלק שלישי
http://blog.nashdidan.co.il/29062009061922-אורמיה_חלק_ג_-_אפיקורוסים.html