סיפור העליה לארץ הקודש

פנחס בן יחזקאל, 29.11.2008

א.נ.,

הבטחתי לכתוב קורות עלית משפחתי. אשתדל להעביר דברים כפי שסיפרו לי סבי, צדקיה בן ג'בהיר ואבי כאני בן צדקיה זכרונם לברכה.

בני משפחתי יצאו מהעיר אורמי בשנת 1924 והגיעו לארץ רק בשנת 1926. קשה לתאר במילים הסבל שעברו בדרכם לארץ, הם עשו דרכם ברגל ולסרוגין על חמורים בלילות קרים בלי אוכל ומים. בחלק מהזמן התקימו על אכילת פירות יבשים במקום אוכל.

בני משפחתי היו חלק מ-300 משפחות שעלו באותם שנים. לעדה שלנו קראו אז ארמוז'נה עולי אזרביג'ן ולשפה קראו תרגום, או בפי אנשינו לישנאן לשון הקודש אילה. מובן שבגלל התנאים בהם חיו אין דיוק מוחלט לגבי תאריכים.

אבי נולד בשנת 1905 בעיר אורמי ליד האגם - היו לאבי אח ושתי אחיות. חייהם עברו בתהפוכות מלחמה והמהפכה הרוסית במלחמת העולם הראשונה בשנים 1914-1918. בשנים אלו עבר האזור בו הם גרו מיד ליד פעם לידי הרוסים ופעם לידי התורכים אז כששלטו הרוסים התעללו ביהודים הנוצרים וכששלטו התורכים התעללו ביהודים המוסלמים.

מי שבכל זאת עזר קצת ליהודים זה הארמנים, סבי ז"ל עבד בצורפות והוא היה מוזמן לבית עשירים ארמנים שכיבדוהו מאד והוא היה מכין להם כל מיני תכשיטים חרבות וכידונים חגורות וכומזים ועוד מיני תכשיטים מכסף או זהב. הארמנים אהבו אותו מאד וכשדודתי אחות אבי גולי הגיעה לפרקה רצו המוסלמים לחטוף אותה, לקחו אותה הארמנים לביתם כשנתים ואמרו שהיא נוצריה וכך היא ניצלה. מאוחר יותר נישאה לאיש אמיד שירד מנכסיו עקב המהפכה הרוסית.

בשנת 1924 עזבו בני משפחתי את אורמי והגיעו לבגדד שבעירק כשבדרך נפטר אח אבי כנראה מנפילה מחמור עליו רכב בדרכו לארץ, קראו לו רפאל יהי זכרו ברוך. המשפחה התעכבה בבגדד כשנה וחצי עבדו וחסכו כסף כדי להמשיך בדרך לארץ, משם המשיכו בעזרת גוף יהודי מאורגן מעולי טהרן שהביאם עד חלב שבסוריה. שם נתקעו בגלל מחסור בכסף להמשך הדרך. לסבי לא היתה סבלנות לחכות הוא אמר אני כל כך קרוב לירושלים ולא מוכן לחכות עוד, לקח את כלי עבודתו בצורפות שם על גבו ועלה ברגל עד ירושלים העתיקה.

שם, קיבלו אותו יהודים אנשי המקום נתנו לו מקום לינה בבית כנסת עד שהגיעה שאר המשפחה בערך כעבור שבועים, סידרו להם מקום מגורים בירושלים העתיקה. הורי התחתנו בשנת 1927 אבי עבד תקופה קצרה בבנין, ואז עבר ללמוד צורפות אצל בן משפחתו אדם בשם שם טוב גם מהעיר אורמי. כעשר שנים לאחר הגיעו לארץ בין השנים 1934-1936 בנה בית בשכונת מחנים בירושלים ושם התגורר עד יום מותו בשנת 1998.

אימי נפטרה ממחלה ממארת בגיל 62 בשנת 1976. גידלו יחד שלושה בנים ושלוש בנות. אחד הבנים בנימין נרצח בידי אנשי הלגיון הערבי ירדני בשנת 1948 ה"יד. בשנת 1953 פתחנו אבי ואני עסק משגשג לצורפות בשכונת הבוכרים בירושלים, דרכנו נפרדו בשנת 1959 עברתי לגור בעיר אחרת אבי המשיך לעסוק בעבודות צורפות אומן בחסד עליון עד יום פטירתו בשיבה טובה בשנת 1998. כשהוא זכה לראות 16 נכדים ו-18 נינים בלי עין הרע החיים כולם בארץ יהי זכרו ברוך.

מיכה דמירל, 29.11.2008

סיפור העליה הועתק על ידי לפה מספר האורחים, על שם הכותב, ללא שינוי למעט עיצוב ופיסוק.

מיכה דמירל


נערך לאחרונה על ידי מיכה דמירל בתאריך 29.11.2008

יעקב ניסני, 12.03.2009

פנחס שלום.
התרגשתי לקרוא את סיפור העליה של אביך ז"ל אותו הכרתי מילדותי ולאחר מכן
בשכונת מחניים (גרנו בסביבה) והתפללנו יחד בבית הכנסת "יבנה". סיפור חייו של אביך דומה מאוד לזה של הוריי זכרונם לברכה. מאחל לך הצלחה וכל טוב.

חזי יצחקי, 26.06.2009

מרגש מאוד סיפור משפחתי דומה ישר כוח לכל העוסקים בשימור המורשת                                                                        


                 חזי יצחקי ברון שמעון יצחקי זל  ירושלים

gideon koen, 27.06.2009

ני כהן גדעון ברון מיכאל, שאבי ז''ל הוא בן דודה לפנחס יבדל''א , זוכר כיצד בילדותי הייתי נוסע לירושלים לשהות בבית הוריו של פנחס, שאימו ז''ל היתה אחותו של סבתי. אין בפי מילים לתאר את השהות אצלם ואת המאכלים שהיתה מכינה אימו של פנחס, שהיינו מכנים אותה בשם דודה תמר, למרות שהיא היתה אחות של סבתינו. אני זוכר את הבית שהיה מבנה בית ערבי, בית שהיתה משרה אוירה חמה. אינני חושב שהיום מישהי יכולה לבשל מאכלים כה טעימים וערבים לחיך כמו שהיתה מבשלת הדודה תמר עה''ש. ובואו לא נשכח את אביו של הדוד פנחס, שהיינו מכנים אותו הדוד חוני. אדם ישר עם סבלנות של ברזל. לעולם לא אשכח כאשר נפלה כוס מידיו של מי שהיה אוחז בה, והדוד חני היה מחייך ואומר: תן לכוס שתיפול ותשבר, והיה צוחק כאשר הייתה הכוס נשמטת מהיד, כאילו כלום לא קרה. אינני יודע אם יש היום אנשים כאלה בעולמינו, אנשים שתמיד נזכור לטובה בליבנו. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים. אני מאמין שכל אחד מהעדה היום, מחפש את האנשים הללו שהלכו לעולמם, אנשים שאין שנית להם, ורק הזכרונות מהם נשארים חרוטים היטב בזיכרון, ןמחזירים אותנו 50 שנה אחורני לתקופה שהיתה, ולעולם לא תחזור. כאלו היו דור העבר של הנאשדידאנים, אנשים ישרים, תמימים, מכניסי אורחים, ואוהבי חיים. ברוך אשר בראני נאשדידאן.