אורמיה חלק ב - שומרי אמונים


מיכה דמירל, 29.06.2009

מאמר זה הוא שני מתוך כמה מאמרים, אשר מרכיבים יחדיו כתבה אשר פורסמה בעיתון "דבר" ב - 6 בספטמבר, 1940.
הכתב ז. רובשוב אשר אושפז לכמה ימים בבית החולים בילינסון פגש שם את שלמה בן אגאג'ן, יליד אורמי (נולד כמה שנים לפני 1890), אשר סיפר באותה עת לכתב על העדה, הקהילה, המסורת ועוד.
----------------------------------------------------------------------------------



שומרי אמונים
---------------
בני ישראל שבאורמיה שומרי מצוה הם ואחוזים ודבוקים זה בשה. אמנם "לומדים" גדולים אין בעיר, כשני-שלישים של העדה אינם יודעים קרוא וכתוב, אבל זה השליש היודע – לומד תנ"ך בהתמדה, ונזהר במצוה קלה כבחמורה. ספרי גמרא ושולחן ערוך אפשר למצוא רק אצל החכמים, אולם סדורי תפלה וספרי התנ"ך מצויים אצל כל יודע קרוא.

ואף זה שאיננו יודע קרוא מבקר בשבתות את דרשותיו של החכם ושומע ממנו דברי אגדה ומדרש ומזין את רוחו בהם. ארבעה בתי כנסיות ישנם בעיר ובעשרים חכמים דורשים בהם בפני הקהל. ובין כל חמש מאות המשפחה שבעדה ישנם אולי עשרה יהודים פורקי עול שאינם מבקרים את בתי הכנסת. ואף אלה אינם מבקרים בימות חול ובשבתות אבל הם באים להתפלל בראש-השנה וביום –הכפורים, ונהנים מדרשותיו של החכם. ונוהג החכם לתבל את דרשותיו בספרי מעשיות ובהלצות, ונואם החכם בשפת העם, היא שפת ארמית מיוחדת, הנקראת בפיהם שפת תרגום אונקלוס, והיא גם דומה מאד לשפת רבים מבין השכנים הלא-יהודים. אבל משלב הוא לתוך הדרוש הרבה פסוקים בעברית ומתרגמם מלה במלה לשפת העם.

והיה בימי נעוריו של שכני חכם אחד באורמיה, החכם ישי, שהיה מלהיב את הרבים בנועם דרשותיו והיה מקרב את לב הנוער ומחנכם לדעת ישראל. הוא, שכני, היה שומע לקחו רבות בשנים ומפיו – רובי תורתו ואין הוא פוסק מלשבח את ידיעותיו ואת כשרונו של אותו חכם. והחכם המכובד הזה היה גם אחד העולים שיצאו אז אתו יחד, עם כל השיירה מאורמיה לארץ ישראל. הנה הוא עתה שוכן כבוד בשכונת יוצאי אזארבייג'ן אשר בבוכריה בירושלים. ולא עוד אלא שמו הגיע עד הר הצופים, ואפילו פרופסורים של האוניברסיטא ניסו לרשום מפיו את נוסח התרגום הארמי של התורה המקובל בפי העדה.

והחכמים הם גם החזנים והם גם מלמדי התינוקות. בהיותו בן חמש התחיל שכני ללמוד אצל חכם אחד אלף-בית. וכשנה תמימה נמשך הלמוד. אח"כ למד אצל חכם שני חמש שנים חומש ואונקלוס ואח"כ עבר לכחם שלישי ללמוד נביאים, הד היותו בן י"ד. אז היה הוא עצמו עוזר למלמד.

וילדות אינן נוהגות ללמוד כלום. וכי למה תלמדנה. כלום תהיינה פעם חזנים? אולם דרשותיו של החכם מגיעות גם אליהן ואף הן שותות בצמא את דבריו. רק בשנים האחרונות קמה אשה אחת באורמיה למד נשים אלף-בית וקרוא בספר התפלה. כעשרים תלמידות היו לה בעיר. על כן קראו לה בשם "רבי חוה". הנה היא עכשיו בשכונת נוה-שאנן בתל-אביב.

והחכמים גם מתפרנסים מכתיבת קמיעות וסגולות. יש קמיעות שתולים על הצואר, ויש ששורים במים ושותים את המים או רוחצים בהם את הגוף.

וישנם גם חכמים ואף לא-חכמים הכותבים קמיעות למוסלמים. הכיר איש-שיחי יהודי אחד, רוכל בכפרים – שאול כהן שמו – שהיה עם-הארץ גמור ולא ידע לכתוב צורת אות. אולם המוסלמים שבכפרים האמינו בו ובסגולותיו. פרה שהיתה אובדת דרך בלילה ובעליה היה מתירא פן יטרפנה הארי, והיה רץ לר' שאול כהן זה לבקש קמיע. והיה הרוכל היהודי רושם לו אילו סימנים במקום אותיות ומברך אותו לראות את בהמתו בריאה ושלמה. וכשהיתה הפרה שבה לחצר, היה הפלח המוסלמי מנשק את ידיו ורגליו של הרוכל, משלם לו מלא חפניו מפרי חצרו ועושה לו שם כקדוש וכבעל מופת.

ובהקפדה רבה שומרים בני העדה על חוקי טומאה וטהרה. כאשר נשמרו בישראל בימים קדומים מאד. איש כי יגע במת יטמא עד אשר ירחץ את כל גופו במים. ואם לא רחץ את גופו ויגע באיש אחר, יטמא גם האיש ההוא. עכבר מת כי ימצא בתנור וינותץ התנור. שרץ כי יפול במאכל וייטרף המאכל. ואם יקר הוא נמכר לנכרי. ואם לא יקר – ויזרק החוצה. איש כי יגע – "מחוץ לכבודך" – בעכבר, והחליף את כל בגדיו ואפילו את נעליו על רגליו וירחץ במים וטהר. וגם בבגדי האיש אסור לנגוע, עד אשר יכובסו במים וטהרו.

וזהירות מיוחדת נוהגים בעניני אישות. אף הקל שבקלים לא יאכל מתבשיל אשה בימי דוותה. אז נפרשת האשה מכל חיי חברה. אין איש יושב על כסאה ואין ניגע בשמלותיה. נבדלת היא מכל חיי המשפחה וכלואה בחדרה. ומכיוון שהבתים מרווחים והחדרים מרובים, אין כל קושי בשמירת החוקים הללו. ואפילו מי שיש לו נשים אחדות יכול למלא את כל החוקים במלואם. אולם כאן בארץ, כשהצפיפות מרובה ואפילו פועל שיש לו עבודה אינו יכול לגור עם משפחתו יותר מאשר בשני חדרים, איך אפשר לשמור את כל חוקי ישראל? על כך כואבים בני העדה ועל כך בוכות מר נשי בני העדה שבארץ.

ואת סעודות המצוה עורכים בשאון ובהמון חוגג.  חתונה כי תהא בבית יהודי ויהום כל הרחוב. לליד הסדר מתאספים בבתי הלומדים והחכמים. מי שאיננו יודע לקרוא את ההגדה, ואפילו אם עשיר הוא, איננו מסדר בביתו, אלא הוא מוזמן עם בני ביתו לבית אחד היודע קרוא. וכה מתאספים בבית למדן אחד חמש משפחות או עשר משפחות ומסדרים יחד.

ואת צום אסתר שומרים הכל. ויש מחמירים – וביחוד נשים צדקניות – הצמים שלשה ימים ושלשה לילות רצופים ללא כל הפסק. אחותו של שכני נהגה לעשות כן כל שנות חייה. (ככתוב במגילה: "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים, לילה ויום", אסתר, ד, ט"ז, ועי' גם בית-יוסף הלכות פורים).

ולחגיגיות מיוחדת זכה יום ט"ו בשבט. מימים קדומים מאד נשתמרה חגיגיותו. באותו יום אוכלים הרבה פירות, ממיטב פרי הארץ, ושותים הרבה עראק ויין, שולחים מתנות לאביונים ומשלוח-מנות איש לרעהו, מורידים חבילות של תשורות, דרך החלון שבגג, איש לידידו ובעל בעמיו לחכם העדה, עורכים סעודות ושותים לשכרה ומתענגים על כל טוב. "כאשר נוהגים כאן לשמוח בפורים כן נוהגים אצלנו לשמח בט"ו בשבט".



לחלק הראשון של הכתבה לחצו
http://blog.nashdidan.co.il/27062009214547-אורמיה_חלק_א_-_בגלות_נוצרים_ומוסלמים.html

לחלק השלישי -
http://blog.nashdidan.co.il/29062009061922-אורמיה_חלק_ג_-_אפיקורוסים.html



Bookmark and Share
תגובות למאמר
עבריתעב EnglishEN TürkçeTR   עברית  
ברוך הבא אורח !