סיפור משפחת משיח


משיח בן ניסן משיח, 07.05.2010

כדי לשמר את מסורת עדת הנאש –דידאן ואולי לתרום במקצת מידע על השורשים של העדה היקרה הזאת אבקש להעלות בכתב את קורות עליית משפחתי לארץ ישראל כפי ששמעתי את הפרטים מסבתי המנוחה נבט משיח, דודי יעקב משיח ומאבי ניסן משיח ז"ל.

הובא לידיעתי ממקור מיהמן על מחקר שנערך. הנאש דידן היה שבט יהודי קדום שהגיע במסעותיו לפני יותר מאלף שנים לחבל ארץ הממוקם על גבול אזרביג'אן וגרוזיה ובעיקר אורמיה כולל הכפרים והערים שבסביבתה. השבט שימר את המסורת היהודית ואת שפת הנאש דידאן היא השפה הארמית השפה הקדומה של בני ישראל שבה דיברו לאורך כל השנים .יש להדגיש כי העדה שמרה בקנאות על הדת היהודית על מנת שלא להתבולל ולהיכחד.

חייהם עברו תהפוכות רבות ומלחמות שונות בשנים 1914-1918 האיזור עבר מיד ליד על ידי הטורקים, הרוסים, הכורדים וכתוצאה מכך נערכו פרעות בבתי היהודים וכמה מהם אף נרצחו באכזריות רבה. מצב זה הביא את ראשי משפחות רבות להחלטה לעלות לארץ ישראל למרות הקשיים הרבים שהיו כרוכים בכך והמשך אפרט.

יש לציין שמרבית יהודי אורמיה והסביבה בנוסף לשפתם שלטו בלשון הקודש (היינו עברית) וכתבו בכתב רש"י. כמו כן שלטו בשפה הטורקית אזרית. את הלימודים העבירו הילדים במקומות בלתי ראויים ובתנאים קשים כאשר החכם מלמד בעל-פה את החומש ובכתב רש"י.

סבי משיח ז"ל וסבתי נבט משיח ז"ל נישאו באורמיה ונולדו להם ארבעה ילדים הבכורה יוכבד ואחריה יעקב, מרים וניסן יהי זיכרם ברוך. סבי משיח ששם משפחתו באורמיה היה שאח-פרי היה סוחר בדים וביחד עם שותפו אברהם קרוב משפחה הצליחו לפרנס את משפחתם בכבוד ולעיתים נאלצו להיעדר ימים ושבועות מהבית כאשר יצאו ברגל או ע"י רכיבה על סוסים לכפרים ולערים שבסביבה כדי לקנות סחורות ולמכרם.

ניסן משיח ושרה לבית מנסוף
ניסן משיח ושרה מנסוף
לימים סבי משיח חלה במחלה קשה כאשר היה די צעיר הטיפול הרפואי היה לקוי ביותר וזאת בלשון המעטה, היה אדם בשם שייך עבדולה אשר סמכו עליו וזה היה עוזר בתרופות טבעיות אך ללא הועיל וסבי נפטר כאשר סבתי היתה בהריון על אבי ניסן ואבי הדגיש בפנינו תמיד את העובדה שלא הכיר את אביו כלל. כתוצאה מפטירתו של סבי התפרק העסק והמשפחה נכנסה לקשיים כלכליים מצב שגרם לסבתי ז"ל לעסוק בעבודות ניקיון בתים ואפיית לחם לאותם בעלי יכולת כלכלית. אפיית לחם נעשתה בימים ההם בתנאים קשים ביותר וכל זאת כדי לפרנס את ילדיה שהיו צעירים מכדי לעזור בכלכלת המשפחה.

סבתי נבט משיח היתה אשה חכמה ובעלת ניסיון רב גידלה ילדיה גם כאב וגם כאם ילדיה ונכדיה העריצו וכיבדו אותה והיא היתה למעשה ראש המשפחה. זכיתי להיות נכדה ונקראתי על שם בעלה המנוח חונכתי על ידה ליושר אמונה דרך ארץ ומסירות . כילד לילות שלמים הקשבתי לסיפורה על קורות חייה באורמיה עד הגיעה לירושלים. לצערי היא נפטרה לאחר הקמת המדינה בשנת 1949 והותירה אחריה חלל ריק.

בשנים 1918-1919 עם התגברות מעשי הרצח והפרעות החליטו מספר משפחות לעלות לארץ ישראל עם המודעות לקשיים הכרוכים בכך , על כן סבתי נבט משיח החליטה עם ילדיה שהיו כבר בשנות העשרים לחייהם לצאת למסע המפרך מאורמיה על גבי חמורים ומקצתם ברגל כאשר מדי פעם משלמים סכום נכבד למדריך בעל העגלה הרתומה לסוסים, כדי לעבור את הדרך היבשתית הקשה שהיתה כרוכה בסיכונים רבים. לא פעם נשדדו על ידי שודדים חמושים ואותו מדריך שהיה אמור להגן על לקוחותיו שיתף פעולה עם השודדים.

המסע נימשך כשנתיים כאשר מדי פעם נאלצו לעשות חניית ביניים בערים מרוגה, כרמנשאה, המאדן וכיוצא באלה וזאת בשל המחסור הכרוני בכספים כדי להמשיך בדרכם. במקומות מסויימים קהילות יהודיות תמכו בהם ועזרו להם במסעם.
בשנת 1920-1921 הגיעו לבגדד שבעירק כאשר אין ביכולתם להמשיך במסע בשל מצבם הכלכלי הקשה. יש לציין שגם בבגדד נעזרו ע"י הקהילות היהודיות ולמרות זאת נאלצו להישאר ולעבוד במשך חמש שנים כדי לייצב את מצבם הכלכלי ולחסוך כספים כדי להגיע סוף סוף לארץ ישראל ולירושלים הקדושה אליה נשאו עיניהם במשך דורות.

בשנת 1926 הגיעו דרך חאלב שבסוריה ישירות לטבריה שם שהו מספר שבועות כאשר היעד הוא ירושלים הקדושה ,המשיכו במסעם והגיעו לירושלים ,שם שהו בישיבה במאה שערים כאשר נתנו להם מקום לינה וארוחות חמות עד ששליחי ההנהלה הציונית קבלו את פניהם וסידרו להם מגורים בעיר העתיקה. בעת הרישום סרב הפקיד לקבל את שם משפחתנו שהיה כאמור שאח-פרי וביקש לרשום מזרחי המשפחה התנגדה וביקשה לרשום את שם המשפחה על שם סבי משיח וכך נקרא שם משפחתנו משיח עד היום.

לאחר התאקלמות ותקופה לא קלה שכרו האחים יעקב וניסן משיח חנות קטנה בעיר העתיקה והתפרנסו ממכירת דברי הלבשה תחתונה וגרביים מה שנקרא אז גלנטריה. בשנת 1929 החלו פרעות והערבים פגעו ביהודים בעיר העתיקה וכתוצאה מכך עזבה המשפחה את מקום מגוריה ועברה לשכונת הבוכרים שם שכרו חדרים והמשפחה התפצלה ומקור הפרנסה גם הוא הופסק זמנית.

האחים החליטו ללמוד את מקצוע הצורפות וקרוב משפחה בשם שם-טוב שהתגורר גם הוא באורמיה ועלה לארץ נתן להם את ההזדמנות ותוך זמן סביר נעשו בקיאים במקצוע והחליטו להיות עצמאיים. הם פתחו חנות בשותפות עם אדם מיומן במקצוע ושמו חכם יעקב כהן. יש לציין כי האחים משיח בשיתוף חכם יעקב כהן עבדו במרץ והצליחו להתבסס יפה ועלו על הגל הנכון.

בשנת 1931 חבריו הנאמנים של אבי ניסן החליטו כי הגיע זמנו להקים משפחה ושידכו לו את אמי לעתיד שרה מנסוף בת בכורה למשפחה אשר הגיעה מהעיר תיפליס שהיא כיום טבליסי שבגרוזיה מסתבר שגם שם היתה קהילה קטנה של נאש דידן שהחליטו לעלות לארץ ועברו דרך קשה ורבת חתחתים עד שהגיעו לאיסטנבול שבטורקיה.  לאחר תקופת שהייה במקום הגיעו בספינה רעועה לעיר הנמל יפו וגם הם נעזרו בשליחי ההנהלה הציונית שקיבלו את פניהם העבירו אותם לירושלים וסידרו להם מגורים בחדר אחד בשכונת הבוכרים.

ניסן ושרה משיח בחתונתם
ניסן ושרה משיח בחתונתם
אבי נשא לאשה את שרה לבית מנסוף בחתונה רבת משתתפים מעדת נאש-דידאן בחצר אגאגאן המפורסמת ובהתאם למסורת חגגו המשפחות שבעה ימים ולילות וסבתי נבט משיח היתה הדומיננטית ועל פיה ישק דבר .אגב בבנין הזה רוב הדיירים היו נאש –דידאן והחצר שימשה לאירועים שמחים של העדה לימים קבלנים הרסו את הבנין ובנו אחר תחתיו.

מצבו הכלכלי של אבי ואחיו השתפר מאוד והעסק שגשג עד כדי כך שצורפו לעסק עובדים שכירים אשר עזרו להנפיק סחורה לחנויות היוקרתיות בעיר ומחוצה לה. מאידך סבי מצד אמי אלקבץ מנסוף וסבתי מזל טוב גידלו שבעה ילדים שתי בנות וחמישה בנים הסבא עבד קשה כפועל בנין תקופה ארוכה ושחלה הועסק בבית חרושת "פרומין" שם אפו עוגות והפיצו את תוצרתם בכל הארץ מאחר שלא היתה עבודה רבה הוא הועסק יומיים בשבוע דבר שפגע קשות בפרנסת המשפחה.

כפי שציינתי לעיל משפחות רבות מהעדה עלו לארץ הגיעו לירושלים והתיישבו בשכונת סנהדריה, שמואל הנביא, בית ישראל ושמעון הצדיק וכמובן בשכונת הבוכרים וכולם הכירו את כולם ובחלקם אף היו קרובי משפחה.

לימים מר עמנואל ניסן ז"ל מצא לנכון לבנות בית כנסת לעולי אורמיה ובשנים 1927-1928 נבנה בית כנסת קטן בגודל של שני חדרים והתפללו בו כל יוצאי אורמיה והצפיפות היתה רבה אז עמנואל ניסן יצא לגיוס תרומות בכל ערי הארץ ובנו במקום את בית הכנסת "יבנה" הגדול שהכיל יותר ממאה מתפללים ובית הכנסת הקטן הפך לעזרת נשים.
ראוי לציין כי אותם נאש- דידאן שעסקו בעבודת בנין לפרנסתם התגייסו במשך כל חודשי הקיץ לאחר שעות עבודתם ובהתנדבות כדי לבנות את בית הכנסת ואכן תרומתם היתה גדולה לאין שיעור היות שגיוס התרומות היה מצומצם וקשה היה לגייס עובדים בשכר.

בימים הנוראים ובחגים רבים מהמתפללים היו יושבים בחצר בית הכנסת מחוסר מקום, העדה שגשגה בימים ההם ובית הכנסת הביא לגיבוש ואחדות, ואפילו הוקמה מקהלה של הדור הצעיר בעדה שביצעה את שירי הקודש. ראוי לציין כי אחד מעמודי התווך של בית הכנסת היה חכם ישי שכולם כינו אותו בשפת העדה מולם ישי גם הוא הגיע עם העליה מאורמיה ושימש כחזן, קורא בתורה, ובמיוחד התפרסם בשיעורי התורה שהיה מרתק את המתפללים ומתבל את דרשותיו במשלים, קהל השומעים נהנה מאוד מיכולתו לקרב את לב הנוער, לחנכם לתורה מצוות ומעשים טובים.

אבי ז"ל היה בקשר מתמיד עם חכם ישי ולעיתים קרובות הוא הוזמן לביתנו לארוחות שבת. יש לציין שבתקופת המנדט הבריטי הוא נתבקש ע"י האוניברסיטה העברית לתרגם את התורה לשפת התרגום ועד היום מוצב ספר התורה הזה באוניברסיטה העברית. לצערנו בשנת 1946 הוא הלך לעולמו והשאיר חלל ריק בעדה ובבית הכנסת.

בשנת 1944 כאשר אמי הרתה אביה אלקבץ חלה ונותח, אך מספר ימים לאחר הניתוח הלך לעולמו כאשר השאיר ילדים קטנים. אסון רדף אסון ושנתיים לאחר מכן סבתי מזל-טוב נפטרה מדום לב ואמי נאלצה לטפל באחיה הקטנים בנוסף לילדיה שלה. במלחמת השחרור ב - 1948 נהרג אחיה הצעיר סימן טוב ואמי התאבלה על-כך מספר שנים על גורל משפחתה. יש לציין שאבי עמד לצידה תמך בה מאוד ובנוסף לכך תמך כלכלית באחיה ואחותה היתומים מאב ואם.

עם הקמת המדינה ומלחמת השחרור בשנת 1948 הדור הצעיר עזב את ירושלים עקב מחסור חמור במקומות עבודה ואילו הדור שעלה לארץ מאורמיה וסביבתה הלך והצטמצם ובמשך השנים רבים מהם הלכו לעולמם וחלקם עברו מירושלים לחולון ותל –אביב. העדה נותרה עם משפחות ספורות בלבד ועל-כן גם בית הכנסת הגדול "יבנה" התרוקן ונותרו בו מתפללים מעטים בלבד.

אבי ניסן משיח לקח על עצמו את תפקיד הגבאי והשמש של בית הכנסת ובמשך למעלה מחמישים שנים דאג לכל צרכי העדה והמתפללים בבית הכנסת, כמובן התקיימו תפילות בוקר וערב שבתות וחגים כאשר אבי דואג למעשה אישית לכל מתפלל ומתפלל גם בזמנים שהוא חלה והיה רתוק למיטתו.
בשנת 1990 קרתה תאונת דרכים ואמי שרה משיח נפגעה קשות ומאז מצבה התדרדר והייתה מרותקת לביתה עד שבשנת 1995 בחג חנוכה איבדה הכרתה ולאחר ימים ספורים הלכה לעולמה.
כיד המקרה גם אבי חלה בשנת 1990 והיה מרותק לסירוגין למיטת חוליו במשך שש שנים עבר ייסורים קשים ובשנת 1996 הלך לעולמו שישים יום לאחר פטירת אמי ז"ל כי היה לו קשה לשרוד בלעדיה.

עלי להדגיש כי הורי היקרים חיו בשותפות אמיתית וכנה במשך למעלה משישים שנה ונולדו להם ארבעה בנים ושתי בנות אנוכי משיח, ברכה, אלקבץ, זבולון, יוסף ונבט שנקראת ע"ש סבתי ולימים נבט הוסיפה לשמה נאווה. בחודש נובמבר 2000 אחי אלקבץ הלך לעולמו לאחר שהיה מרותק לכסא גלגלים במשך מספר שנים יהי זכרו ברוך.

אבי המנוח סרב לעזוב את ירושלים למרות הקשיים ואכן טיפל בענייני העדה  בהתנדבות. אחי ואני בנינו את חיינו בירושלים וכיום כולנו עם ילדים ונכדים מאושרים ושמחים.

עם פטירתו של אבי ז"ל ביקשתי ממר שמואל משה (מוסואיי) לקחת לידיו את תפקיד גבאי בית הכנסת "יבנה" ולשמחתי הוא נענה לבקשתי, כעת נשארו בבית הכנסת שני אנשים מאנשי העדה מר שמואל משה ובן דודתי יעקב ניסני. על כן העברתי לידיהם את כל הכספים השייכים לבית הכנסת שאבי צבר וחסך במשך שנים למרות שההכנסות מהתרומות בבית הכנסת היו זעומות ביותר, אבי דאג שההוצאות של בית הכנסת יהיו מינימאליות כאשר המשפחה דאגה לניקיון ואחזקת בית הכנסת.
לימים כספים אלה שהשאיר אבי הופקדו בתוכנית חסכון ובשנת 2001 אנוכי ושמואל משה הגבאי החלטנו לשפץ את בית הכנסת לאחר שנים רבות של הזנחה ואכן נעשה שיפוץ רציני ומקיף ובית הכנסת קיבל חזות נהדרת.

אני שמח ומברך על הנצחת בית הכנסת באתר נאש דידאן. שמואל משה בגילו המופלג עדיין מנהל ביד רמה את עניני בית הכנסת מתקיימות תפילות למרות הקושי בהשגת מניין. אני מברך את מר שמואל שיזכה לאריכות ימים וימשיך לנהל את עניני בית הכנסת דבר התורם לשימור העדה.

תודה על הזכות שניתנה לי להעלות על הכתב את תולדות משפחתי המשכיות לדורות הבאים.




Bookmark and Share
תגובות למאמר
עבריתעב EnglishEN TürkçeTR   עברית  
ברוך הבא אורח !